<h1>אגרות הרמ"ה — תשובת הר"ש משאנץ לרמ"ה</h1>
<h2>דף טו:</h2>
ועוד שאלו חכמי לוניל את הרב בספר זמנים בפרק שני [ה"כ] נראה מן הכתוב בספר בעיר שישראל וגוים דרים בה מחצה על מחצה מפקחין אבל ברובה גוים לא, ומימינו לא שמענו חדוש גדול כזה כי כך קבלנו הא דאמרינן בכתובות [ט"ו ע"ב] ובסדר יומא [פ"ד ע"ב] אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב דאפילו ברובה גוים מפקחין. והשיב תמיה אני על דבר זה שקבלתם וכי יש באותו מקום ספק מעולם והלא הדברים ברורים הם שם ואפילו לבר בי רב דחד יומא שכך הם דברי שמואל דאפילו רוב העיר גוים מפקחין אבל אנו אדברי ר' יוחנן סמכינן דאמר רב אסי א"ר יוחנן תשעה גוים וישראל אחד ביניהם באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקימנא בשפרשו כלם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש אחד מהם לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש וה"ה לזה שפירש מעיר שרובה גוים שאין מפקחין עליו. גם רב חלק על שמואל בדוקיא זו שדק מעיר שהיא מחצה על מחצה שאמרנו בתינוק הנמצא בה ישראל ואמר שזה להחיותו ולא ליחסו ולא איירי בפקוח כלל. מ"מ אפילו תימא מאחר שרב לא שמענו לו מחלוקת בדבר זה שהוא פקוח נפש אלא מעיר שרובה גוים ולא כשמואל נאמר שחלק עליו, אפילו תימא הכי הרי ר' יוחנן בפירוש חולק על זה ואמר בתשעה גוים ואחד ישראל באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין והנה הלך בפקוח נפש אחר הרוב במקום הזה והדבר ידוע ששמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן עכ"ל תשובתו.
ועל רוב חכמתו סמך ואגב חורפיה לא עיין בה ונעלמה ממנו הלכה זו ופתרונה. וכל מה שפתר בה כלפי ליא. דר' יוחנן ושמואל לא פליגי כדמוכח בפ' בתרא דיומא דאמר שמואל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב ומוקי לה דאיכא תשעה גוים ואחד ישראל ופריך הא נמי פשיטא דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומשני לא צריכא דפרוש לחצר אחרת ופריך איני והא אמר רבי יוחנן תשעה גוים וישראל אחד באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ומשני לא קשיא הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו. אלמא בהדיא דלא פליגי.
ומה שפירש הרב בשפירשו כלם שלא נשאר שם קבוע אם פירש אחד מהם לחצר אחרת אין מפקחין אבל אם פירשו מקצתם שנשאר שם קבוע או אם פירש אחד מהם לחצר אחרת אין מפקחין, אין אלו אלא דברי נביאות כהילכתא בלא טעמא. דהא בכל דוכתא אמרינן במאי דנייד כל דפריש מרובא פריש אעפ"י שנשאר הקביעות במקומו, גבי תשע חנויות דאמרי' בנמצא הלך אחר הרוב ובסוף פרק קמא דכתובות דמחלקינן בין אזלי אינהו לגבה לאזלא איהי לגבייהו ובפרק קמא דפסחים [ט' ע"ב] גבי צבורין ובדוכתי טובא. ואם כאן משום פקוח הקלו מה לי נשאר מקצת הקביעות מה לי לא נשאר מקצת הקביעות. אלא הכי פירושא, הא דפרוש כולהו שהלכו כל העשרה לחצר אחרת ונפלה שם מפולת על אחד מהם אע"ג דניידי כולהו לא אזלינן בתר רובא הואיל ואתחזק ישראל בהאי חצר ומפקחין עליו את הגל הא דפרוש מקצתייהו ולא ידעינן אי הוה ישראל בהאי חצר אזלינן בתר רובא הואיל ולא אתחזק. הלכך בעיר שרובה גוים ונפל גל על אחד מהם ברחוב העיר או במקומות שכל בני העיר מצויין שם אין הולכים אחר הרוב ומפקחין הואיל ואתחזק ישראל בעיר אבל אם בחצרות נפלה מפולת הרי זו חצר אחרת והולכין אחר הרוב.
<h2>דף כד.</h2>
ועוד יש לפרש דבלאו טומטום צריכי גבי שילוח הנהו תרי מיעוטי, דכיון דצריך לכתוב מזכר כדי למעט אנדרוגינוס אם הוא זכר לפי שהוא משונה ועד נקבה צריך לכתוב כדי למעטו אם נקבה ע"כ צריך לכתוב שניהם כדי שלא תאמר זכר דוקא ולא נקבה או נקבה דוקא ולא זכר ולא נפרש דהוה מצי למיכתב עד אדם ומכל מקום קסבר רב דמוקמינן נמי מיעוטא לטומטום ודלא כרב חסדא. דהתם נמי איכא דלית ליה דרב חסדא.
ומצינן למימר נמי דמשום טומטום לחודיה צריכי תרוייהו למעט ספקא דידיה מדין זכר ואם אח"כ נקרע ונמצא זכר ומדין נקבה אם אחר כך נקרע ונמצא נקבה והוא הדין אנדרוגינוס לפי שהוא משונה משאר זכר או משאר נקבה ושקולים הם ולית ליה לרב הא דרב חסדא. וכן אביי בפרק קמא דחגיגה [ד' ע"א] דממעט טומטום מראיה אעפ"י שבציו מבחוץ. והתם בבכורות דממעט אנדרוגינוס מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ופריך מני אי רבנן קסברי ספקא הוא ואתי קרא למעוטי ספקא בתמיהא, התם פריך שפיר דאם בא למעטו אפילו הוא זכר משום דמשונה משאר זכרים אם כן מדמעטינן ליה מהזכר שמע מינה זכר הוא ולא ספקא אלמא לא אתיא כתנא קמא דאמר ספקא הוא.
ואם לחשך אדם לומר הא אשכחן בפרק אלו טרפות [חולין ס"ו ע"ב] דכתיב קרא בשביל שלא נטעה אע"ג דקמי שמיא גליא, דפריך מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא למה לי ומשני אי כתב רחמנא קשקשת ולא כתב סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפילו דג טמא נמי השתא דכתב רחמנא סנפיר עד דאיכא סנפיר וקשקשת, לאו פירכא היא. דלשון קשקשת משמע דבר שאינו שוה וחלק שהיד מסכסכת בו וסנפיר כך הוא ונופל בו לשון קשקשת.
הגות לבך תבונות, אך תשובות לא נכונות השבת על דברי. ובמקצת דבריך אאיר עיניך החבר רבי מאיר המאיר עיני חכמים בהלכה. אשר אמרתי על דבר סוכה בשמיני דיתבינן ולא מברכינן משום דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא דאחר שעשיתו קודש לקדש קידוש היום תעשנו חול לברך אסוכה, וחלקתי בין זה לספירת העומר דמתחילים לספור ספירת העומר בליל יו"ט שני דהתם לאו בבת אחת אבל ברכת סוכה וכסא דקידושא הכל בבת אחת בשעת סעודה, והקפת בתשובות שאין בהם ממש. ונתת טעם אחר ואמרת דלא דמיא ברכה דסוכה בשמיני לספירת העומר דהא דאורייתא והא דרבנן דאילו סוכה בשמיני דרבנן ומצות יו"ט בשמיני דאוריתא ואי מברכינן אסוכה דרבנן אתי לזלזולי בדאוריתא דאמרי חול הוא וקא נגעי באסור מלאכה דאוריתא ואילו ספירת העומר בליל יום טוב שני דאוריתא ואיסור מלאכה דידיה דרבנן עד כאן לשונך.
ואיך חשבת אם היו הדברים האלה אמת שלא הייתי מעלה על לבי טעם זה. ובתרי מילי אשתבשת. חדא דספירת העומר בזמן הזה דרבנן דהא כתיב מיום הביאכם את עומר התנופה מהחל חרמש בקמה ובהדיא אמרינן במסכת מנחות בפרק רבי ישמעאל [ס"ו ע"א] אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא.
עוד אשתבשת. דלפי טעם שלך הבדלה דרבנן דאם היתה דאוריתא היינו מבדילין מיומא טבא לחבריה אע"ג דאיכא למיחש דלא לזלזולי ביה. ועל כרחין דאוריתא היא כדדרשינן בשלהי פ' שני דשבועות [י"ח ע"ב] כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים כתיב הכא ולהבדיל בין הקדש ובין החול וכתיב התם להבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. ואמרי' בריש מסכת נזיר [ג' ע"ב] גבי לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קדושתא ואבדלתא הרי מושבע מהר סיני הוא, כלומר ולא מסתבר למדרש קרא להכי, ואם הבדלה דשבת דאוריתא הבדלה דיום טוב נמי דאוריתא מדכתיב בין הקודש ובין החול מידרשי תרוייהו. ואע"פ שרבינו תם מפרש ההיא דנזיר בתמיהא כלומר וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא דאצטריך קרא להכי, הנה היה אומר רבינו תם אע"ג דקדושא ואבדלתא דאורייתא כדדרשינן מקראי מכל מקום על היין לאו דאוריתא דהא רב מקדש אריפתא כדאמרינן בערבי פסחים [ק"ו ע"ב] ואמרינן נמי התם [ק"ז ע"א] דמבדילין על השכר היכא דהוי חמר מדינה. וידע אוהבי כי כמו שנכוית בפושרין בדבר זה כן נכוית בכל הדברים אשר הקפת עלי תשובות חבילות. אך עמל הוא בעיני להשיב על כל הויותיך. ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם [גיטין מ"ג ע"א]. והשי"ת בעתה יחישנה ושלום שמשון בר אברהם ז"ל.
<h2>דף נו:</h2>
ועוד יש לפרש דבלאו טומטום צריכי גבי שילוח הנהו תרי מיעוטי, דכיון דצריך לכתוב מזכר כדי למעט אנדרוגינוס אם הוא זכר לפי שהוא משונה ועד נקבה צריך לכתוב כדי למעטו אם נקבה ע"כ צריך לכתוב שניהם כדי שלא תאמר זכר דוקא ולא נקבה או נקבה דוקא ולא זכר ולא נפרש דהוה מצי למיכתב עד אדם ומכל מקום קסבר רב דמוקמינן נמי מיעוטא לטומטום ודלא כרב חסדא. דהתם נמי איכא דלית ליה דרב חסדא.
ומצינן למימר נמי דמשום טומטום לחודיה צריכי תרוייהו למעט ספקא דידיה מדין זכר ואם אח"כ נקרע ונמצא זכר ומדין נקבה אם אחר כך נקרע ונמצא נקבה והוא הדין אנדרוגינוס לפי שהוא משונה משאר זכר או משאר נקבה ושקולים הם ולית ליה לרב הא דרב חסדא. וכן אביי בפרק קמא דחגיגה [ד' ע"א] דממעט טומטום מראיה אעפ"י שבציו מבחוץ. והתם בבכורות דממעט אנדרוגינוס מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ופריך מני אי רבנן קסברי ספקא הוא ואתי קרא למעוטי ספקא בתמיהא, התם פריך שפיר דאם בא למעטו אפילו הוא זכר משום דמשונה משאר זכרים אם כן מדמעטינן ליה מהזכר שמע מינה זכר הוא ולא ספקא אלמא לא אתיא כתנא קמא דאמר ספקא הוא.
ואם לחשך אדם לומר הא אשכחן בפרק אלו טרפות [חולין ס"ו ע"ב] דכתיב קרא בשביל שלא נטעה אע"ג דקמי שמיא גליא, דפריך מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא למה לי ומשני אי כתב רחמנא קשקשת ולא כתב סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפילו דג טמא נמי השתא דכתב רחמנא סנפיר עד דאיכא סנפיר וקשקשת, לאו פירכא היא. דלשון קשקשת משמע דבר שאינו שוה וחלק שהיד מסכסכת בו וסנפיר כך הוא ונופל בו לשון קשקשת.
הגות לבך תבונות, אך תשובות לא נכונות השבת על דברי. ובמקצת דבריך אאיר עיניך החבר רבי מאיר המאיר עיני חכמים בהלכה. אשר אמרתי על דבר סוכה בשמיני דיתבינן ולא מברכינן משום דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא דאחר שעשיתו קודש לקדש קידוש היום תעשנו חול לברך אסוכה, וחלקתי בין זה לספירת העומר דמתחילים לספור ספירת העומר בליל יו"ט שני דהתם לאו בבת אחת אבל ברכת סוכה וכסא דקידושא הכל בבת אחת בשעת סעודה, והקפת בתשובות שאין בהם ממש. ונתת טעם אחר ואמרת דלא דמיא ברכה דסוכה בשמיני לספירת העומר דהא דאורייתא והא דרבנן דאילו סוכה בשמיני דרבנן ומצות יו"ט בשמיני דאוריתא ואי מברכינן אסוכה דרבנן אתי לזלזולי בדאוריתא דאמרי חול הוא וקא נגעי באסור מלאכה דאוריתא ואילו ספירת העומר בליל יום טוב שני דאוריתא ואיסור מלאכה דידיה דרבנן עד כאן לשונך.
ואיך חשבת אם היו הדברים האלה אמת שלא הייתי מעלה על לבי טעם זה. ובתרי מילי אשתבשת. חדא דספירת העומר בזמן הזה דרבנן דהא כתיב מיום הביאכם את עומר התנופה מהחל חרמש בקמה ובהדיא אמרינן במסכת מנחות בפרק רבי ישמעאל [ס"ו ע"א] אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא.
עוד אשתבשת. דלפי טעם שלך הבדלה דרבנן דאם היתה דאוריתא היינו מבדילין מיומא טבא לחבריה אע"ג דאיכא למיחש דלא לזלזולי ביה. ועל כרחין דאוריתא היא כדדרשינן בשלהי פ' שני דשבועות [י"ח ע"ב] כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים כתיב הכא ולהבדיל בין הקדש ובין החול וכתיב התם להבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. ואמרי' בריש מסכת נזיר [ג' ע"ב] גבי לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קדושתא ואבדלתא הרי מושבע מהר סיני הוא, כלומר ולא מסתבר למדרש קרא להכי, ואם הבדלה דשבת דאוריתא הבדלה דיום טוב נמי דאוריתא מדכתיב בין הקודש ובין החול מידרשי תרוייהו. ואע"פ שרבינו תם מפרש ההיא דנזיר בתמיהא כלומר וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא דאצטריך קרא להכי, הנה היה אומר רבינו תם אע"ג דקדושא ואבדלתא דאורייתא כדדרשינן מקראי מכל מקום על היין לאו דאוריתא דהא רב מקדש אריפתא כדאמרינן בערבי פסחים [ק"ו ע"ב] ואמרינן נמי התם [ק"ז ע"א] דמבדילין על השכר היכא דהוי חמר מדינה. וידע אוהבי כי כמו שנכוית בפושרין בדבר זה כן נכוית בכל הדברים אשר הקפת עלי תשובות חבילות. אך עמל הוא בעיני להשיב על כל הויותיך. ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם [גיטין מ"ג ע"א]. והשי"ת בעתה יחישנה ושלום שמשון בר אברהם ז"ל.
